יוראי לוחם ימ"מ:"אֵין גְּבוּלוֹת — רַק אֶתְגָּרִים" יעקב כהן :"להנציח אותו זו - התרופה שלי"
יעקב כהן אב שכול מדבר בראיון אישי על בנו, יוראי אליהו כהן ז"ל, לוחם מצטיין, ספורטאי מבריק, ובן אהוב שנהרג בשביעי באוקטובר, בהגנה על גבולות הארץ שכה אהב.
מאת :פינצי דוד | צילום: באדיבות המשפחה
ביום השביעי לאוקטובר 2023, בעת הקרב הקשה בצומת שער הנגב, נפל יוראי אליהו כהן ז"ל, לוחם אמיץ, בן העיר נהריה, בן 29 בנופלו. יוראי הותיר אחריו את רעייתו אדר, בת זוגו מאז ימי התיכון, איתה חלק אהבה עמוקה שהחלה בכיתה י"א, ואת בתם ניב, בת שנה ושלושה חודשים בלבד. מאחוריו נותרו הוריו האהובים יעקב ואסתר כהן, ואחיו בר ונועה. יוראי היה דמות יוצאת דופן של עוצמה, מסירות ואנושיות — בן, בעל, אב, אח וחבר. מאז מותו, משפחתו מקדישה את חייה להנצחתו ולהפצת סיפורו, כאן ובעולם כולו. כיצד היית רוצה שנזכור את יוראי? יעקב כהן: יוראי היה ילד מיוחד. ילד עם ברק בעיניים, חכם, שנון ,ציניקן, מצחיק, אהוב. כבר מגיל צעיר היה ספורטאי, שיחק כדורגל מגיל שש, והיה שחקן מוכשר מאוד. אני, כשחקן וכמאמן לשעבר, ליוויתי אותו לאורך כל הדרך. הוא שיחק בין היתר בעירוני נהריה ,במחלקת הנוער של מכבי חיפה ובגיל 11 הוזמן לשחק בנבחרת ישראל , היה בו שילוב נדיר של נחישות, רגישות, עצמאות ודעה ברורה. הוא לא פחד לומר את דעתו — לא בבית, לא במסגרת צבאית, ולא מול מפקדים בכירים. אחרי הצבא הפכנו ממש לחברים. הוא היה שותף שלי, יועץ, והקשר בינינו רק הלך והתחזק. תוכל לשתף בזיכרון מיוחד שלכם יחד? יעקב כהן: בטח. יש נקודות אור רבות , אחת עת טיילנו יחד באיטליה הוא היה אז בן 17, הגענו למקומות מרהיבים, ישבנו בפסגת ההר עם נוף עוצר נשימה , נוצרים לעד את יופי הטבע. את השיחות הכנות שהיו לנו שם. בשנת 2008 טסנו ללונדון. יוראי ואני הלכנו למשחק של ליברפול נגד צ’לסי. יוסי בניון שיחק אז בליברפול , ואברהם גרנט אימן את צ'לסי . זו היה עבורו חוויה מרגשת במיוחד. הייתה לו אהבה עצומה לכדורגל. האירוע הזה חקוק בתוכי ובזיכרוני. הוא הסתכל על הדשא בעיניים נוצצות, וידעתי שהמשחק הזה השאיר בו חותם עמוק. הוא באמת היה יכול להפוך לשחקן מקצועי? יעקב כהן: "ללא ספק. היה לו הכול — כישרון, אהבה למשחק, מוסר עבודה, משמעת. אבל כשהגיע לגיל 18 הוא קיבל החלטה לא פשוטה: לוותר על קריירה מקצועית בכדורגל ולהתגייס ליחידה קרבית. הוא בחר בצנחנים. לאחר שירות ולחימה ב"צוק איתן", עשה מיון לשב"כ התקבל לשרות, הכול בשקט, בצניעות. זו הייתה הדרך שלו — להנהיג בלי לדבר, להקריב בלי להכריז. זו גדולה אמיתית". דיברת גם על עיסוקו הספורטיבי בקרוספייט.? יעקב כהן: יוראי היה מהספורטאים המובילים בארץ בתחום הקרוספייט. בשנת 2019 הוא הגיע לגמר אליפות ישראל בהיכל שלמה בתל אביב. הרים משקל של 230 ק"ג. זה ספורט שדורש כוח פיזי ומנטלי ברמה הכי גבוהה. אחרי מותו, נערכה תחרות שנתית לזכרו ב"מכון "CrossFit הלוחמים" בנהריה , ובאימון לזכרו שהתקיים לאחרונה במכון בנהריה , השתתפו 170 ספורטאים מכל הארץ. זו דרך נפלאה להמשיך את דרכו, להנחיל ערכים של התמדה, כוח רצון ונחישות. אילו יוזמות נוספות מתקיימות לזכרו? יעקב כהן: בנהריה הוקמה קבוצת כדורגל לנערים ג' על שמו, ומתקיימים טורנירים שנתיים לזכרו — האחרון התקיים בחנוכה האחרון, בהשתתפות :מכבי חיפה, מטה אשר, מעלות ונהריה. הקמנו גם פינת הנצחה באצטדיון העירוני, בנוסף, יש "פינה ירוקה" בצפון העיר, "הגן של יוראי", מקום מפגש ללוחמים ,למשפחות, ספורטאים וחברים. אני עצמי מרצה בכל רחבי הארץ, ומשוחח עם המשתתפים , ומעלה קווים לדמותו ההרואית עת נפל על הגנת אזרחי המדינה. אני מגיע לבתי ספר, מפגש עם חיילים , גמלאים ,ולוחמים ששרתו אתו ביחידות השונות, ספורטאים בענפים השונים. ומספר את סיפור חייו ונפילתו של יוראי גיבור ישראל, הנצחה נעשית בראש ובראשונה בנהריה, בשער הנגב, שדרות, תל נוף, יהוד, חצור, יערה , מעלה יוסף ,ניו ג'רזי ועוד. איך אתה מצליח להתמודד עם האובדן? יעקב כהן:" האובדן הוא בלתי נתפס. זה כאב שנוכח בכל רגע. אבל אני משתדל להמשיך בשביל אדר כלתי , בשביל ילדיי, בשביל נכדתי ניב . אני שואב כוח מהעשייה. אני מרגיש שיוראי מלווה אותי, נותן לי רוח גבית ותעצומות נפש. לספר עליו, להנציח אותו — זו התרופה שלי, זו המשמעות שאני מתמודד עם השבר". האם יש לך מסר למקבלי ההחלטות? יעקב כהן: "בהחלט. אני קורא להקים ועדת חקירה ממלכתית שתחקור את אירועי השבעה באוקטובר. זו לא בקשה פרטית שלי, אלא דרישה מוסרית של כלל הציבור ושל המשפחות השכולות. רק בעזרת האמת נוכל לשקם את החברה הישראלית. אסור לברוח מהאחריות. זה חוב מוסרי, ערכי, שציוו לנו הנופלים , אי-אפשר להחמיץ. ועלינו לשמור על "נצח ישראל" ומה לגבי החטופים? יעקב כהן: המדינה חייבת להחזיר את כל החטופים הביתה. בכל דרך. בכל מחיר. רק כך נוכל לשמור על ערכינו כמדינה יהודית, מוסרית ואנושית. ולסיום — איפה הכול התחיל? יעקב כהן: "יוראי גדל והתחנך בנהריה. למד בביה"ס ויצמן, אחר כך בביה"ס למדעים ואומנויות עמל. הוא היה פעיל לפני הגיוס בעמותת "אחריי!", בתיכון י"א, הכיר את רעייתו לעתיד אדר. הכול התחיל כאן, בעיר הזאת. כאן הוא בנה את ערכיו, את הקשר עם חבריו. בסדיר שירת בסיירת צנחנים, נלחם ב"צוק איתן" שירת בשב"כ, בהמשך הצטרף לימ"מ כלוחם בצוות חוד, חתר למגע ונפל בקרב.. לסיום היה לו לב גדול של אהבה, לוחם עז נפש שמסר את נפשו על הגנת הארץ. ויוראי לנצח יהיה "נוכח"..
סוד הקסם עבודה ויצירה /מאת פינצידוד
הרעיון באמצעות AI
עבודה יצירה וחזון
דברי הספד: מאיה ורטהימר צילום: פינצי דוד
סטף ורטהימר התעשיין ,נפרד מאיתנו, יחד איתו – אבד עוד חלק מהציונות העובדת. התעשיין נתן תקווה והעניק חיים ופרנסה של כבוד לבני נוער ולאלפי משפחות. "התימהוני" בכנסת ישראל , הבין את השיטה, פרש לעשייה ,ליצירה, יזמות וחינוך. סטף ורטהיימר, מהתעשיינים הבולטים בישראל, מייסד "ישקר" וגני התעשייה רבים, וח"כ לשעבר מטעם ד"ש – הלך לעולמו בגיל 98. הובא למנוחת עולמים , ביום שישי , בבית העלמין בנהריה, העיר בה בחר לחיות וליצור. כאשר המודל הציוני הפך למודל ציני, נשיא המדינה ויו"ר הכנסת נעדרו מהלוויה. ורטהיימר, חבר פלמ"ח לשעבר, חלוץ בראש המחנה , לאחר פירוק הפלמ"ח בשלהי 1948 הגיע סטף לדירתו של יגאל אלון [מפקד הפלמ"ח לשעבר]בתל אביב . " שמע יגאל, החבר'ה מבולבלים , לא יודעים מה לעשות עכשיו . בוא נחליט שהפלמ"ח "יתלבש " כמסגרת אזרחית על עיר כמו באר שבע , ויתחלו לבנות ממנה עיר שכולה תעשיות , שיספקו מקומות עבודה לתושבים" קיוויתי כשם שהטיל עלי יגאל אלון משימה לצאת לגליל ולפתח נשק ללוחמים , בעת המלחמה , כך יורה לי לעת שלום , לצאת לבאר שבע ולהקים שם פרויקט פלמ"חי לתפארת , ותאפשר לשמור על ארגון אזרחי , על ההווי ביחד במסגרת הפלמ"ח למטרות חברתיות – כלכליות". נעניתי בשלילה נגוז החלום. [ציטוט מתוך סיפרו "איש ליד מכונה" ידיעות אחרונות, עורכים שחר אלתרמן ודב איכנולד] סטף הקים גני תעשייה פורצי דרך בגליל ובנגב, ביניהם: ישקר, תפן, עומר, הישוב כפר ורדים ועוד. לצד זאת יזם מוסדות חינוך טכנולוגיים, בתי ספר ליזמות, מוזיאון פתוח וגן פסלים. סטף ראה בעבודה, יוזמה וחדשנות – מפתח לצמיחה כלכלית ולחוסן חברתי., בעל חזון ויוזמה הוכיח שאפשר להגשים חלום למציאות , "ולאחר עצמאות העם היהודי בארצו . חשב הגיע העת, לישוב ותיעוש הגליל והנגב , אחרי ההתיישבות החקלאית , ואחרי הבטחון , הפרויקט הבא של הפלמ"ח היה להגשים במיטבו את יישוב הגליל , יש צורך ליצור מקורות תעסוקה לתושבים יהודים, ערבים ודרוזים" . בסופו של עניין, יצא לבדו ובכוחות עצמו , בעזרת רוח חלוצית והמשך הגשמת הציונות הפך את אדמות הטרשים בגליל לפאר התעשייה. מאיה ורטהימר נכדתו , בהספד שנשאה ,סיפרה על טקס בת המצווה , ואמרה שסבא סטף, היה "קזבלן אשכנזי" צנוע ודיבר עם כולם בגובה העיניים. הנחיל אבני דרך: אמר :"החיים כמו רכיבה על אופנים לא תדוושו ברגלים אתם תיפלו, אם קשה לכם סימן שאתם בעליה". והוסיף עוד צו :"אתם הדור הבא שהולך להיות אחראי על עתיד המדינה"... במבט על מוקירי זכרו בלוויה , רובם קשישים , דור החלוצים נאבקו למען המדינה. ,במקומם גדלו תאבי מעמד ובצע, שמרוקנים את הקופה הציבורית ומשאבי המדינה . בעת הזו, לעומתם קם דור של צעירים, שהפכו לגיבורים בעל כורחם – מקריבים את חייהם למען העתיד ילדנו, צו השעה, להגשים משנתו של סטף צעירים קחו אחריות גם במישור הפוליטי. שינוי שיטת ממשל, בחירות אזוריות וחוקה.. התימהוני בכנסת "היה המתריע בשער" בדיונים על חוק התקציב כח"כ מטעם ד"ש, ביולי 1977, חזה את הנולד . אמרתי "שר האוצר איננו רשאי לשכוח כי תקציב אינו מערכת לספיגת כספים מהציבור ולהעברתם לממשלה כדי לקדם מטרת השלטון"... .."התקציב החדש חייב להביא בחשבון קיצוץ ממשי בהוצאות הציבוריות" .."באמצעות התקציב יש ליצור מצב חדש שבו קיימת העדפה בתנאי העבודה של העובד היצרני"." כמו אז, כן גם היום, אף אחד לא הקשיב. כל מגזר אומר שלי , שלי ,גם שלך שלי . יד אחת עמלה ויצרנית ,היד השנייה בזבזנית, רק הבושה , אם הייתה? נעלמה!. טובים דברי החכם קונג פו- צה [החכם][ קונפוציוס] מאמרות, [תרגום דניאל לסלי ואמציה פורת הוצאת משותפת האוניברסיטה העברית בירושלים ,מוסד ביאליק 1969] החכם על גונג – יה – צנג, .. [ פר חמישי [א]ע' 69] .. " שמדינה ששוררת בה דרך היושר אי אפשר שלא ישגיחו בו ולא ישנאוהו לכהנה שהוא ראוי לה", ואלו מדינה שבטלה ממנה דרך – הישר , מן הסתם לא יגיע לידי עונש.".. סטך לא קיבל תפקיד לביצוע משנתו לטובת המדינה, איש עם ניסיון ,ידע לפתור תרחישים, היה מומחה למשא ומתן , ואולי היה מכין תוכנית מגירה ,ואז היה נחסך כל הכאב עם החטופים, ומזמן היו כבר כאן. בשנת 2006 בחר את וורן באפט כשותף אסטרטגי ל"ישקר" – " באפט הפך למיתוס חי בעול העסקים". חברת האחזקות שלו "ברקשי האתאווי" ששוויה מעורך ב140 מיליארד דולר". מהלך שהבטיח את עתיד החברה בגליל. באפט פועל בשוק המניות לא כספקולנט אלא כמשקיע . "אני קונה עסקים לא מניות" הוא אומר:" אלה עסקים שארצה להיות בעליהם לנצח".: כח"כ מטעם ד"ש ניסה סטף להשפיע על סדרי העדיפויות הלאומיים. אך הפוליטיקה הייתה , אפיזודה חולפת . "הפכתי לתימהוני", אמר עם פרישתו, נשאר "ייקה" עקשן . "אבל לא ויתרתי – הציונות הבאה היא התעשייה". הלך והגשים .אמר: "אם נאמין בעצמנו כלכלית יגיע גם שלום אמיתי "יש מודלים של סינגפור , דרום קוריאה , טאיוואן . מדינות קטנות השורדות בין ענקים . ביום בו נתחיל לחיות מיגיע כפינו ותבונתנו , שתביא עצמאות כלכלית וגם לשלום. הדאגה לעצמנו מתחילה בעבודה, ביוזמה, במחשבה ובחזון" . אבני דרך מרכזיות 1926נולד בגרמניה. עלה לארץ בגיל 10. 1943הצטרף לפלמ"ח; פעל לפיתוח אמצעי לחימה. 1952הקים את "ישקר" – מפעל לעיבוד שבבי בגליל. 1977נבחר לכנסת מטעם ד"ש; דגל בתיעוש הגליל והנגב. 1982הקים את גן התעשייה תפן – מודל חדש לתעשייה משולבת אמנות וחינוך. 1986פתח את בי"ס "צור ולבון" – לימודי טכנולוגיה לנוער. 2006מכר חלק מ"ישקר" לוורן באפט; בחר בו כשותף לדרך. 2014זכה בפרס התעשייה הישראלי למפעל חיים. 2025הלך לעולמו בגיל 98; נטמן בנהריה. סטף ורטהיימר הותיר אחריו מורשת עמוקה של יזמות, חינוך, ציונות כלכלית ואמונה ביכולת האדם ליצור עתיד טוב יותר – בעבודה, בתבונה, וחזון. יהיה זכרו ברוך.
התורה על רגל אחת / מאת פינצי דוד
AIנוצר באמצעות
מרוץ הכרכרות לעידן הטילים
האם ההפקה הראליסטית משחקי "מידל איסט" תזכה השנה בפרס יוקרתי בעיתון נהרטון, בקטגורית ל"נצח תאכל חרב" הגוברת על ההפקה הסוריאליסטית "משחקי הדיונון " האם מפיקי "משחקי הדיונון" עוקבים בדאגה אחר אחוזי הרייטינג הגבוהים של משחקי ה"מידל איסט" ? האנליסטים הנחשפים למקורות יודעי דבר , בעלי מעמד בכיר, במכוני מחקר המובילים בעולם . חלוקים במשוואה לא הוגנת , בהסברים כבדי משקל, מצקצקים בעד, חלקם ממתיקי סוד , כדי לאזן את הפאנל , תומכים בעד הנגד , כדי להקצין את הדיון או הוויכוח גם לטובת המפרסמים. ברם ,מנתונים סטטיסטיקה, על פי סקר מדגמי , אם שאלות מטעם. עולה לטענת מומחים יודעי דבר, מסקנה ברורה גם למי שלא ברור, אין להשוות בין הפקת סידרה פופולרית . "משחקי הדיונון ",במציאות מדומה או מקבילה. הנחשבת אחת המצליחות עם כ350 מיליון צפיות . צוות המפיקים הולכים עד לקצה , בוחנים את מצוקתם של בני אנוש, הנמצאים בתחתית הסולם החברתי, נאנקים במעגל חיי הישרדות , במאבק חסר פשרות לחיים ולמוות , במטרה לצאת ממעגל העוני, מהחובות. להגיע לרווחה כלכלית שתעניק להן אושר ועושר. בסיום הסצנה מקבלים השחקנים שכר והולכים לדרכם. ברם ,למרות זאת, האנליסטים מביני עניין , דוחים את האבחנה בשאט נפש, האסכולה הרווחת בקרב פסיכולוגים בעלי תפיסה מיושנת , במרחב המופשט בתקופה המודרנית, אין לתייג תווית המוכיחה ומציגה רפיון, במקום נחישות. לפיכך, אסור לומר: "יצר לב האדם רע מנעוריו ", [בראשית ח ,כא] משפט המשפיע באופן שליל והרסני על הילדים. למרות זאת, מוסיפים יודעי דבר, אין להכחיש שבן אנוש יש אינסטינקט חייתי של יצר קיומי , המשלב תשוקה ותאוות הבצע, המניעים את יצריו , הניסיון ב"משחקי הדיונון" להציג פורמט הכולל משחקי ילדים או אתגרים שונים , יוצרים אינטראקציה , החושפת פן אמיתי של מהות האדם: תכלית הקיום, או חוסר התכלית,מחזירה אותנו למאבק, לצורך בסיסי של האדם. זה שלי וזה גם שלי, הפילוסופים טוענים: "לא טוב היות האדם לבדו", המחמירים טוענים: לא טוב היות עם עצמו, ביחד או לחוד. נושא מנגנון הרס עצמי. לפיכך, הרצון להיות שייך למשהו, למישהו, בלבד שלא לשאת בנטל הכבד מנשוא לבד, להיות בדד, ברקע ההמולה, כאשר הקשרים הנרקמים נועדו להיפרם , אוהב הופך לאויב והשקר הופך לאמת . ברגע ששאלת הקיום עומדת על בלימה , הדילמה ביחס לערכי החיים , נורמה הערכית הינה משנית , ביחס למאבק הקיומי . או אז, שוברים את הכלים , כאשר הכללים נפגשים עם האמת הצרופה, הישרדות. או אני או אתה. לא שלי ולא שלך. אז מתגלה שאין כללים. עשרת הדיברות זו המלצה , וכל אחד עושה דין לעצמו. מצדיק את מעשיו. ומכאן שמשחקי ה"מידל איסט" הינו משחק ראליסטי, עד כאב, בהשראת עלילה שמקורה בפורמט בסיסי עתיק יומין , היוצר מפגש אלים עם תימרות עשן , בהשתתפות ניצבים חיים , הנקראים חיילים, אזרחים , טרוריסטים , הנאבקים בין חיים למוות , בין תהילה ומעשי גבורה. כאשר הקטל הוא משני צידי המתרס , הניצחון היחסי, ביחס לניצחון מוחלט או הרס מוחלט, בין הצדק, לאי שפיות זמנית או כיתה טיפולית. בין תפיסת עולם שונה, בין חלום למציאות, מה שאסור לאחד, מותר לשני. הצדק האבסולוטי או האבסורדי . הוא צדק גמיש , שאלה של פרשנות. מה עילת הסבירות למה שלא סביר. , תלוי אם אתה תלוי על בלימה. או עומד על הבמה . כאשר התסריט מבוסס על הדת , פולחן אישיות .טרטוריה, ריבית, משאבי גז, נפט, תעשיות הנשק , כמו גם חופש ביטוי, משמר צניעות ושומרי הסף, הסוף הוא סוף טוטאלי, המקום בצמרת, צפוף, יש שביל לפסגת הפירמידה, יש דגל , רובם מחליקים מטה, נותר מקום רק למנהיג חד , מצביא מיוחד , גיבור אחד, ותהילת עולם "נלקחה משאול המלך "שאול לאלפיו ודוד ברבבותיו " כל היתר, הם רק רשימה סטטיסטית לפרוטוקול, אין דרך חזרה, גם אם יודעים לאן, גם אם יש לאן לחזור. הזמן מוקצב משמים.. עד לתסריט הבא , לסבב נוסף עד הפרק הבא.... בו התסריט במציאות עולה על כל דמיון.
התורה על רגל אחת / מאת פינצי דוד
AIנוצר באמצעות
מרוץ הכרכרות לעידן הטילים
האם ההפקה הראליסטית משחקי "מידל איסט" תזכה השנה בפרס יוקרתי בעיתון נהרטון, בקטגורית ל"נצח תאכל חרב" הגוברת על ההפקה הסוריאליסטית "משחקי הדיונון " האם מפיקי "משחקי הדיונון" עוקבים בדאגה אחר אחוזי הרייטינג הגבוהים של משחקי ה"מידל איסט" ? האנליסטים הנחשפים למקורות יודעי דבר , בעלי מעמד בכיר, במכוני מחקר המובילים בעולם . חלוקים במשוואה לא הוגנת , בהסברים כבדי משקל, מצקצקים בעד, חלקם ממתיקי סוד , כדי לאזן את הפאנל , תומכים בעד הנגד , כדי להקצין את הדיון או הוויכוח גם לטובת המפרסמים. ברם ,מנתונים סטטיסטיקה, על פי סקר מדגמי , אם שאלות מטעם. עולה לטענת מומחים יודעי דבר, מסקנה ברורה גם למי שלא ברור, אין להשוות בין הפקת סידרה פופולרית . "משחקי הדיונון ",במציאות מדומה או מקבילה. הנחשבת אחת המצליחות עם כ350 מיליון צפיות . צוות המפיקים הולכים עד לקצה , בוחנים את מצוקתם של בני אנוש, הנמצאים בתחתית הסולם החברתי, נאנקים במעגל חיי הישרדות , במאבק חסר פשרות לחיים ולמוות , במטרה לצאת ממעגל העוני, מהחובות. להגיע לרווחה כלכלית שתעניק להן אושר ועושר. בסיום הסצנה מקבלים השחקנים שכר והולכים לדרכם. ברם ,למרות זאת, האנליסטים מביני עניין , דוחים את האבחנה בשאט נפש, האסכולה הרווחת בקרב פסיכולוגים בעלי תפיסה מיושנת , במרחב המופשט בתקופה המודרנית, אין לתייג תווית המוכיחה ומציגה רפיון, במקום נחישות. לפיכך, אסור לומר: "יצר לב האדם רע מנעוריו ", [בראשית ח ,כא] משפט המשפיע באופן שליל והרסני על הילדים. למרות זאת, מוסיפים יודעי דבר, אין להכחיש שבן אנוש יש אינסטינקט חייתי של יצר קיומי , המשלב תשוקה ותאוות הבצע, המניעים את יצריו , הניסיון ב"משחקי הדיונון" להציג פורמט הכולל משחקי ילדים או אתגרים שונים , יוצרים אינטראקציה , החושפת פן אמיתי של מהות האדם: תכלית הקיום, או חוסר התכלית,מחזירה אותנו למאבק, לצורך בסיסי של האדם. זה שלי וזה גם שלי, הפילוסופים טוענים: "לא טוב היות האדם לבדו", המחמירים טוענים: לא טוב היות עם עצמו, ביחד או לחוד. נושא מנגנון הרס עצמי. לפיכך, הרצון להיות שייך למשהו, למישהו, בלבד שלא לשאת בנטל הכבד מנשוא לבד, להיות בדד, ברקע ההמולה, כאשר הקשרים הנרקמים נועדו להיפרם , אוהב הופך לאויב והשקר הופך לאמת . ברגע ששאלת הקיום עומדת על בלימה , הדילמה ביחס לערכי החיים , נורמה הערכית הינה משנית , ביחס למאבק הקיומי . או אז, שוברים את הכלים , כאשר הכללים נפגשים עם האמת הצרופה, הישרדות. או אני או אתה. לא שלי ולא שלך. אז מתגלה שאין כללים. עשרת הדיברות זו המלצה , וכל אחד עושה דין לעצמו. מצדיק את מעשיו. ומכאן שמשחקי ה"מידל איסט" הינו משחק ראליסטי, עד כאב, בהשראת עלילה שמקורה בפורמט בסיסי עתיק יומין , היוצר מפגש אלים עם תימרות עשן , בהשתתפות ניצבים חיים , הנקראים חיילים, אזרחים , טרוריסטים , הנאבקים בין חיים למוות , בין תהילה ומעשי גבורה. כאשר הקטל הוא משני צידי המתרס , הניצחון היחסי, ביחס לניצחון מוחלט או הרס מוחלט, בין הצדק, לאי שפיות זמנית או כיתה טיפולית. בין תפיסת עולם שונה, בין חלום למציאות, מה שאסור לאחד, מותר לשני. הצדק האבסולוטי או האבסורדי . הוא צדק גמיש , שאלה של פרשנות. מה עילת הסבירות למה שלא סביר. , תלוי אם אתה תלוי על בלימה. או עומד על הבמה . כאשר התסריט מבוסס על הדת , פולחן אישיות .טרטוריה, ריבית, משאבי גז, נפט, תעשיות הנשק , כמו גם חופש ביטוי, משמר צניעות ושומרי הסף, הסוף הוא סוף טוטאלי, המקום בצמרת, צפוף, יש שביל לפסגת הפירמידה, יש דגל , רובם מחליקים מטה, נותר מקום רק למנהיג חד , מצביא מיוחד , גיבור אחד, ותהילת עולם "נלקחה משאול המלך "שאול לאלפיו ודוד ברבבותיו " כל היתר, הם רק רשימה סטטיסטית לפרוטוקול, אין דרך חזרה, גם אם יודעים לאן, גם אם יש לאן לחזור. הזמן מוקצב משמים.. עד לתסריט הבא , לסבב נוסף עד הפרק הבא.... בו התסריט במציאות עולה על כל דמיון.
פגישה עם המוות , שלום אבא
/ מאת/ פינצי דוד ["שעון החול הפך אותה לכל כך זקנה אולי ישאיר אותה צעירה לנצח." היא ליטפה את המוות שלא בא והחליטה לחיות את הרגע ,לנצח.] מתוך ספר שיצא לאור בקרוב . [הדי גריינר מנדל חיה את שארית חייה, בנהריה ישראל.] ילדה קטנה בת 12 הייתה צריכה לחגוג מסיבת בת מצווה ישבה בפתח ביתה ישבה וחיכתה אף אחד לא בא. היא הייתה בת 12 בזמן קצר למדה שהחיים לא נכללים במסגרת ספסל הלימודים , הידע שצברה הפך אותה לבוגרת מכפי גילה, דילגה על מהמורות , מדורות ומדורי הגינום, הוסיפה קורטוב של טיפ טיפ מזל לארגז הכלים . שנות דור חיפשה את הדרך חזרה, שיזפה עיניה בתוגה , על מהות החיים . שעון החול ,הפך אותה לכל כך זקנה, אולי ישאיר אותה צעירה לנצח. אבל בינתיים חיכתה, והזמן עצר מלכת , הדקה הפכה לשעה , השעה ליממה , ההמתנה הייתה רולטה רוסית , לא ידעה אם היא חיה או מתה, התוחלת חסרת תקווה היום הפך ללילה, החושך ליגון , האתמול חלף בלי שוב, היא חשבה שעצור בה זעם של אלפיים שנה. אך במקום להרוס את העולם רצתה לבנות משהו קטן, היא ליטפה את המוות שלא בא והחליטה לחיות את הרגע ,לנצח. היא שרדה את שיירת המוות בין יערות מושלגים נר התמיד חימם את רוחה , המבט החומל החיבוק היומי של אבא . היה פת האנרגיה שלחש להמשיך ולנוע, לנוע , לנוע, עד קץ הימים , אותה קרן אור שהאיר באור נוגה , אותו מבט אוהב. שהעניק רגע של חסד ותקווה , המשך בקרוב..
צו הלוחמים ! מגיעה לנו מנהיגות חדשה!
7.10.24 מאת : פינצי דוד צו הלוחמים! מגיעה לנו מנהיגות חדשה! קרידוס אי קרידאס יקרים ויקרות! העם אמר את דברו! ספרדים , גולני, גדוד 13, לוחמי יום הכיפורים יוצאים לדרך!, מזרחים, ובני מיעוטים הגיע האות! מטי מעט "זה הזמן אוקטובר 23 /7", שעון החול אוזל! יש יודעי דבר ממתיקי סוד, ממקור בכיר, יש מומחים לענייני הפחדות, יש מומחים לענייני משוואות, תגובה ותגובת נגד, יש מומחים לענייני אשליות וכישלונות, לענייני דמוקרטיה, אסטרטגיה וטקטיקה , המצקצקים אמרות שפר מטעם עצמם, הגיגים ומסרים של בעלי עניין. וכל מומחה עם ארשת פנים מדושנת , נגועים במחדל, דור המדבר , די זה נגמר, תניחו לצעירים והלוחמים , המנהיגות תצמח מתוך תימרות אש ועשן, וסדר חדש של ערכים יושר יושרה . חוקה ,שינו השיטה באזורי בחירה . והצדק והאור יאיר את רוח העם. ועדין בשטף של מילים חסרי תוכן , במציאות משתנה. אדוות הגלים יוצרת סערה, המשבר יוצר שבר, החטופים נמקים, יש המביטים בערגה, לניצחון או לכישלון. תלוי עם אתה או החמאה, או הדבש, מרוחים בצד הנכון של הפרוסה. הנאצים החדשים ,אינם מבינים שהם טרוריסטים, החמאס, הג'יהאד, חיזבאללה, ראש התמנון היא איראן , הנחש קטאר, ואל-גזירה משווקת את ["לוחמי חופש" עלאק], חלאת המין האנושי. הגמוניה אסלאמית מחליפה צבעים ושולטת במדיה, כדי ללמוד על מדינה קטנה בשם קטאר עם כ- 300000 תושבים, עם משאבי נפט וגז במיליארדים, מתמרנת את המעצמה מס 1 ארה"ב. כאשר האינטרס האמריקאי מחייב לשמור על נסיכות קטאר, ולשם כך הוקם בסיס חיל האוויר האמריקאי גדול שוכן בשטחה. אפשר ללמוד מאחמד בן חמאם, מהי ערמומיות של בדואי, איך מחייכים ומשטים באומות העולם. כיצד הונאה את אוסטרליה, עקף את ארה"ב , יפן, קוריאה הדרומית, בדרך של תחבולות , שוחד וקומבינות, זכתה קטאר לארח את מונדיאל 2020 , השערורייה נחשפה , בן חאמם סולק מפיפ"א. וישות ברברית זו, שהשקר והונאה, תחמנות וקריצת העין, היא דרך חיים ולחם חוקה, תורמים סכומי עתק להנדסת התודעה , למגמת השנאה העולה נגד יהודים וישראל , באוניברסיטאות באירופה וארה"ב, מישרות קו בשם חופש הביטוי. גם אוניברסיטאות בישראל, . הקטארים אינם בוחלים לספק חמצן , אמצעי לחימה, מממנת את בניית המנהרות במיליארדים בעזה , כוכבי התרבות ,אויבי האנושות, הטרוריסטים, הברברים , האחים המוסלמים, חמאס, דאעש ,הג'יהאד ואלקעידה. וקטאר עדין לא סולקה מחבר העמים, שעדין ישנים. שחרור החטופים שעדין בשבי , אינה בהכרח בדרך של כוח, אלא בשילוב של תבונה, לב ומוח. הניצחון הוא שמירת ערך חיי האדם , אין ניצחון, למי שהיקר לא נמצא לצידו. השכר או העונש שהגענו עד הלום , הינו מחדל במימד אירוע תנכי, אשר יסוכם בשורה אחת או שתים, בספר דברי הימים . ובעת הזו, לפני 2000 שנה ויהי אחרי מות שרון, וירבו המתפרצים ומסיגי הגבול, בכל הגבולות וכל עושי עוול. בני עוולה, ובימים ההם, חיזקו ערי השדה , חומות גבוהות. דלתות ובריח , ועין הנץ צופיה למרחקים. ואינה רואה דבר. והימים ימי גיל ודיצה , לאחר הגאולה והקמת בית שלישי , התקבצו פזורי העם לקיבוץ גלויות, בארץ המובטחת, וישבו לבטח איש תחת תאנתו וגפנו , ונגיד .. רם ונישא.. שלט ללא מצרים, השתדל ועשה הטוב בעיניו, ובחג שמחת תורה, 70 שנה לקריאת האמנה. שלווים ושקטים המה, ובעין הזריחה , רוח קדים נשאה חול ואבק . ומבעד למסך הערפל עטו בני בלייעל משבט עמלק יבוזו יישובי הדרום ,ויציתו אש בקרבה, ויהרוס את הבתים והחומות מסביב. בזזו, אנסו ,רמסו, חטפו זקן וטף , והגיעו עד לפאתי בואכך אשקלונה. ויהי מקץ ימים ספורים , בצפון לא פסחה הרעה, קלגסי חיזבאללה שיגרו ציפורי אש, הציתו להבות, שרפו אסמים, רפתות לולים ובתים . ואז התקבצו גיבורי חיל , עמדו חוצץ, היכו שוק על ירך, את החיזבאללה את החמאס, והחומסים, נסו לכל עבר. ותשקוט הארץ ימים רבים. ובמרחב בין פסגות הרים , והעמקים המוריקים, רוח חרישית מייבבת , האתוס, הגבורה והמשך קיומה של מדינת ישראל , היא קודם כל פדיון שבויים, הברית החתומה בדם הנופלים, שנלחמו בעוז ובחירוף נפש למען השבת חטפינו . החזרת ילדינו , בנותינו ,טפיינו נשותינו . זקנינו וחיילינו. ועלה נושר עף עם הרוח , כמרבד הקסמים , מלחש: חזק את רוח האומה , יחד, ערבות ההדדית, פועמת התקווה , עם ישראל חי לנצח נצחים. וציוצי הציפורים, ומצהלות הילדים יישמעו בגני המשחקים. אמור אן אל קוראסון, אי נו טה אולב'ידס גווארדאר לה אספרנסה סיימפרה אן טוס פנסמיינטוס. אהבה בלב ואל תשכחו לשמור את התקווה תמיד במחשבות שלכם.
איש של נתינה על כל אלה ויותר
הוענקה חברות כבוד למאיר בורקיס
על תרומתו רבת השנים לקהילה
משמאל,הנשיא יצחק בלונדר.ד"ר ציפי מורבאי ,מאיר בורקיס
חברי מועדון "רוטרי עמיתים" התכנסו בחג שבועות לאירוע מיוחד שתכליתו , הענקת חברות כבוד למאיר בורקיס על תרומתו לקהילה ,בהשתתפות אורחים ובני משפחה. בטקס הברכות איציק בלונדר, נשיא המועדון ציין:: "התכנסנו כאן היום משני טעמים האחת , לחדש ולהנציח מסורת שנקטע עם פטירת מורי ז"ל . לפני עשרים ושתים שנה"..מורי ומאיר היו מראשוני חברי רוטרי, בראשם המייסד פרופ' שאול שאשא , האירוע הראשון היה לפני כעשרים שנה בחג השבועות , בגינה המטופחת והיפה אז, כמו עכשיו , בתקווה להתמיד במסורת עוד שנים רבות". הטעם השני, להעניק תעודת חבר כבוד למאיר בורקיס בהיותו פעיל חברתי אחרי שורה ארוכה של תרומות ומעשיי חסד, בהם בצניעות מעניק את הקרדיט לרוטרי עמיתים, מאיר היה מיסטר רוטרי, יו"ר וחבר וועדה הבינלאומית של רוטרי .ברומניה, לא תמיד אנו מודעים לעשייה המבורכת, הציין חלק מפעילותו של מאיר, סיוע ומשלוח מזון, ציוד רפואי, וביגוד לפליטים מאוקראינה . נחלץ ותרם ציוד מציל חיים לסיירת אגוז. תרם והקים יחד עם השגרירות הישראלית , פקולטה ליהדות באוניברסיטה בבוקרשט, תרם לבית הכנסת חב"ד בבוקרשט, דאג לשמח בשיתוף עם המועדון במחווה של תשומת לב העניק למטופלים במכון שי בחגים, בפורים משלוח מנות, על כל אלה, החליטו החברים להעניק למאיר תעודת חבר כבוד של רוטרי עמיתים נהריה. בלונדר הוסיף וסיפר על מפגש אקראי עם מאיר לפני כארבע עשר שנה , בליל כיפור עת התפללו בבית הכנסת , קטן וצנוע " גאולה" בשכונת רסקו, "עם צאתנו יחד מהתפילה מבית הכנסת. מאיר פונה אלי ושואל, מה דעתך שאני אתרום והקים בית כנסת חדש, כדי להנציח את שמה של מורי רעייתי ז"ל.? בולונדר : "הסתכלתי עליו ,שימשתי אז כיו"ר עמותת ידידי ביה"ח נהריה, השבתי , מאיר, אני מציע שתתרום את הכסף להקמת מכון אונקולוגי, ע"ש מורי ז"ל , נושא הקרוב לרוחה ומורשתה, כמי שאהבה לסייע ולתרום לזולת , מורי חלתה במחלה[הסרטן] , והקמת המכון, מהווה מחווה שיעניק מזור לאלפי חולים מכל רחבי הגליל . מאיר קיבל את הרעיון , וכדרכו דאג והיה מעורב בפרטים הקטנים. המכון חיי קיים ופועל עד היום." בהמשך ד"ר ציפי מורבאי הקריאה דברי ברכה , בשם מאיר ,"לכל חברי רוטרי, וכל האורחים ,ברוכים הבאים, אני מאמין",בעזרה הדדית ,התייחסות חיובית לזולת , אנושיות ,הגינות, כבוד, ואהבה הם המתכוון להצלחה , והם כוחה של התקווה בעולמינו. ד"ר ציפי הוסיפה להקריא,: "בשנה זו חברי ,ירדה עלינו עננה כבדה , אך השמש עוד תזרח, תאיר את דרכם של הבאים אחרינו,, והצדק יגבר על ברוע.. היום יותר מכל יום אני גאה להיות חלק מכולם ,ברצוני להודות לכל אחד ואחד , ולהיות חלק מכם, מיום הקמת מועדון רוטרי שהוקם ביוזמת פרופ' שאול שאשא ז"ל מאיר מציין אבני יסוד, ותובנות שלמד מהלך חייו, "נר מוביל בדרכם של נכדי וילדי בהמשך חייהם , ידיד נפש אמר , חבר טוב אחד, לנפש התרופה הטובה הינה החברות ,יש לצאת מהבדידות. עם חברות אפשר לעשות את הבלתי אפשרי. תפילה מיוחדת נאמרה להחזרת החטופים והחטופות. כמו גם ,הקהל הנכבד התבקש לעמוד דקת דומיה , לזכר החללים וחברי רוטרי שנפטרו במהלך השנים. הגב' רחל פולקנפליק הקריא עוד עדות לפועלו של מאיר ברומניה, מכתב אל שרת החוץ דאז ציפי ליבני דאז, מהווה עדות לקשרים האישים שיצר שיתוף הפעולה עם נציגי השגרירות הישראלית ברומניה. מאיר טיפח ושמר כל השנים קשר עם המועדון, היה שגריר אמיתי ,נשא את שם המועדון בארץ ובחו"ל. כנציג רוטרי בינלאומי וחברי רוטרי עמיתים נהריה , לובה סמנכ"ל ומנהל שיווק רפאל בחו"ל, ציין את תרומתו של מאיר לביטחון המדינה , חיזק והידק את הקשר עם הגורמים בממשל הרומני.. "הכרתי פטריוט ציוני שניצל הזדמנות עסקית בעת הפרטה מפעל, הגיש הצעה למכרז , קצת בזכות המלצתי הביא לשובר שוויון ,מאיר זכה במכרז. בהמשך נפתחו שיתופי הפעולה עם רפאל , מאיר יזם , יצר ותרם בדרכו המיוחדת. בעיצוב יחסי המסחר הגומלין בין ישראל לרומניה." בסיום מאיר ברך את החברים , הביע משאלה שילדיו ונכדיו יפנימו את הערכים שהנחילו להם, במיוחד אימם, על השראה, המסירות , הנתינה שהעניקה מורי ז"ל לקהילה . מאיר בתחנות חייו נולד ברומניה, עלה ארצה . המשפחה התגוררה במעברה "חלסה" שנקראת היום קרית שמונה, בהמשך הכיר את בחירת ליבו מורי והקימו את ביתם בנהריה. מאיר פנה אל הילדים והנכדים וביקש לשתף את האורחים, במעשה מכונן, שעיצב את דמותו בהמשך הדרך , על העצמה אישית, כיצד ניתן לפתור משבר, ויש בסופו מוסר השכל. המקרה שקרה כך קרה. מאיר מספר: "המורה למתמטיקה עמד בכניסה לכיתה. רעש והמולה , ביני לבין תלמידה פרץ עימות מילולי מעליב. המקום בית ספר "אורים" בקרית טבעון. המורה נגש ללוח ,לקח גיר ומתח קו ארוך של מטר ,הכיתה השתתקה, המורה ביקש מהתלמידים להגיע אל הלוח וביקש פתרון כיצד לקצר את הקו ,בכל דרך אפשרית , בלי לגעת הקו הקיים. הילדים נואשים ,לא מצאו פתרון. המורה ניגש אל הלוח , צייר ומתח קו ארוך יותר מעל לקו הקיים ,ואמר :"כדי להוכיח מישהו אין צורך להעליב את האחר. פשוט פעל להגדיל ולהגשים את עצמך ומעשיך, ולהוכיח את גדולתך , כל אחד במבחן העשייה ובהישגים שלו.".. מיכל, דרור, הכלה הילית ברכו בשם המשפחה המורחבת , הביעו תודה והערכה על קיום האירוע, מיכל הזכירה את יצחק רבין ז"ל בדבריו אמר "אני מאמין שמנהיגות צריכה לשלב יכולת לחשוב קדימה ולעזור לאחרים", אבא בדרכו בכל תחום בפוליטיקה ובעסקים , מצא דרך לעזור לאחרים. תודה על הענקת תעודת הערכה וחבר כבוד של מועדון רטורי "עמיתים "נהריה , בהמשך מיכל ציינה חלק מהפעילות למען הקהילה שהייתה עשייה למען רווחת הפרט, הקמת "יד שרה", סייע בתחילת דרכו של המוסד החינוכי "מנוף" , שנועד לעזור בשיקום ילדים ,ולהעניק להם ארגז כלים והזדמנות שווה. דרור הוסיף וסיפר אלגוריה, על צופית הציפור הקטנה שלא יכלה להגיע לצמרת ,דאגה כל יום להביא זרעים וטיפת מים לשורשי העץ ,הציפורים האחרים לעגו לה על המאמץ ,לימים העץ גדל ועמד בשעת מבחן בסערה הצופית הוכיחה שפעולות קטנות חיזקו את העץ . כן גם אבא , בפעולות קטנות ובהתמדה כמו הצופית, רואה חשיבות בפרטים הקטנים והתרומה הקטנה ,בהתמדה ובאהבה, יכולים להביא לשינו גדול, הילית- כלתו ציינה שמאיר מגלה תעצומות נפש, בעת משבר. נרתם לעזרה, העניק ציוד רפואי ואזרחי לפליטים באוקראינה, בשעת חירום בארצנו מאיר תרם ודאג ללוחמים בסיירת אגוז , הכולל :ציוד ואמצעי מיגון מצילי חיים,אפודים קרמים, מדים טקטים,, פאוצים וקסדות. בני המשפחה הביעו תודה ,לכל מי העומדים מאחורי המכון האונקולוגי, פרופ' מסעד ברהום, מנהל המרכז הרפואי לגליל , מיכאל אילוז, רון פרומר , עו"ד יצחק רז, ד"ר ציפי מורבאי, גליה מור לצוות הרפואי , ולכל העוסקים במלאכה למען המטופלים. זאב שרף ,משורר והפיסיקאי, חבר העמותה ,הקריא שיר שכתב. על פועלו ותחנות חייו של מאיר ומורי . בקטע האומנותי הופיע בן דר, אומן חושים שהפתיע במעשי קסם בסיום הערב נהנו המשתתפים, בכיבוד עשיר בגבינות על פי מסורת חג השבועות. כתב : פינצי דוד . צלמים : ליאם ונועה
משולחנו של בגץ – 1653-24
השופט י' עמית – נסיון לרצח – לא אשם?
הש' י' אלרון חולק על השופט, ומנמק: "עברין שלא הצליח להשלים את מעשהו,
כמוהו כמי שביצע עבירה מוגמרת"!
מאת :פינצי דוד
פיגוע טרור על רקע לאומני בתאריך 12.10.23 בסמוך לתחנת משטרה בעיר העתיקה בירושלים, בה ביצע חלאד עבד ירי לעבר שני שוטרים שנפצעו .אחד באופן אנושה מחבל נוטרל על ידי שוטרים שהיו בסמוך. העתירה הוגשה על ידי בני משפחתו של המחבל, מתייחסת לתקנה 191בנסיון למנוע צו הריסה , העתירה על פניו מגישה ניסוח משפטי או "מכבסת מילים" בניסיון להשפיע על בית המשפט העליון , במישור העקרוני:"עומד בניגוד לנורמה ענישה קולקטיבית " .."פוגעת בכבוד האדם "..ובנסיבות במקרה זה כי שיקול הדעת הופעל באופן לקוי ובלתי מידתי"..."זאת בשים לב לכך שמדובר בפיגוע שתוצאותו לא היית קיפוח חיי אדם. השופט י'עמית :בהסתמך על פס"ד גליק"לאור הדמיון לענין גליק..מעורר שאלות הראויות לבחינה נוספת". על פניו,השופט י'עמית עשה נסיון לכפות או לכוון את דעתו לגורמים רלוונטים, שלא צלח בלשון המעטה. האם השופט י' עמית מנסה על פניו להציג עמדה שתביא לקבלת העתירה? השופט מסביר:"בסעיף 3,ע' 8,במישור הרתעתי".."עלה בידי מפגע לבצע את זממו ואם לאו ,וגם התוצאה קשה לעצמה"..אילו אחזנו במישור ההרתעתי כשיקול יחיד בהפעלת תקנה 119,הרי לכאורה היה מקום להפעלת התקנה גם כאשר הפיגוע סוכל בעוד מועד.למשל שעה שהמחבל עושה דרכו אל זירת הפיגוע אך נוטרל בדרכו על ידי כוחות הבטחון, אולם בהתחשב באמצעי קשה במיוחד. לא נעשה כך. זאת , באשר השיקול ההרתעתי הוא אחד מני מספר שיקולים שהמפקד הצבאי לוקח בחשבון. על פניו אם השופט י' עמית אינו בטוח בהגדרת מעשי טרור רצחני או נסיון לבצע רצח המוני. אולי זה הזמן לשאול אם ראוי ולשקול בחינה נוספת לבחירת שופט לנשיאות או לדבוק בהחלטה שאינו מציבה את השופט הראוי. על פי מסורת הסניורטי? מאידך , על פי י' אלרון [בעניין צדפי] סעיף 8ע'11:"חובתנו למצוא איזון מתאים בין שמירה על ערכי מדינת ישראל לבין חובתה הראשונה במעלה להמשיך ןלהגן על קיומה ועל קדושת החיים של אזרחיה". ולעניין טענת העותרים באירוע שהסתיים ללא קיפוח חיי אדם" השיב השופט י' אלרון[ סעיף 5 ע'10]:"מאחר שתקנה 119מקדמת בראש ובראשונה ,את מטרת הרתעת הרבים.לעניין הרתעת עבריין שעשה הכול על מנת להשלים את מעשהו אולם לא הצליח להשלימו, כמוהו כמי שביצע עבירה מוגמרת..." הריסה בית ממילא אינה עונש,ותכליתה הרתעתית במהותה, משכך,איני רואה להציב הגבלה קשיחה על סמכותו של משיב 1, לפי תקנה 119.ו לאפשר שימוש בה רק במקרים שבהם המחבל הצליח במזימתו להמית את הקורבן". השופט י' אלרון סיכם את , הסוגייה , בסעיף 9ע' 11.:"..יש לבחון בנסיבות כל מקרה ומקרה על בסיס עמדת גורמי הביטחון , בכובד ראש ובאחריות . שיקולים אלו הם שמובילים אותי במקרה דנן למסקנתי כי אין עילה להתערבותנו בשיקול דעתו של משיב 1, בהוצאת צו החרמה ווהריסה , לפיכך יש לדחות את העתירה. ההחלטה התקבלה ברוב דעות של השופט ד' מינץ והשופט י' אלרון, בניגוד לדעת החולקת של השופט י'עמית הביאה בסופו לדחיית העתירה.
השופט י' אלרון
עושים טוב!
הכאב של כולם ,בלי הבדל דת ולאום!
מאת: פינצי דוד
משמאל: מאיר בורקיס ,איציק בלונדר,גליה מור, רחל פולקנפליק, דרור בורקיס , נועה הדר מנהלת המכון , ד"ר ציפי מורבאי, כאוסר קבלן, מאיה שייר. צילום:פינצי דוד
גליה מור פתחה את טקס חלוקת משלוח מנות בחג הפורים בביה"ח המרכז הרפואי בנהריה מאיר בורקיס שתרם להקמת המכון האונקולוגי בביה"ח בנהריה, נשא דברים : אנו יוצאים בחלוקת משלוח מנות בחג הפורים, נזכור את חברינו פרופ' שאול שאשא ז"ל שהקים את מועדון "רטורי עמיתים" נהריה, היה בעבר אחד ממנהליו של בביה"ח, ואנו, נציגי הקרן ועמותת ידידי ביה"ח, וכמובן, מנהל בביה"ח פרופ' ברהום מסעד, הצוות הרפואי והאורחים כולם, התאספנו כאן לרגע של התרוממות רוח, התקווה והרצון להיות יחד עמכם בזה היום, ולאחל לכם פורים שמח, שקט ורגוע." "ככל שרק אפשר, הגענו להביע אכפתיות, סימפטיה ,מתוך רצון משותף לשלווה ובריאות למאושפזים והמטופלים כי אתם העיקר כאן. "אוסיף ואומר שכולנו מודים לצוות הרפואי במערך האונקולוגי, אשר מלווים, מטפלים ותומכים בכם ובמשפחותיכם, במקצועיות ובנאמנות אין קץ, עושים הכול כדי להקל ולהביא מזור, ולו במעט לסבלכם וכאבכם, כאב שגם עליי ועל משפחתי לא פסחו. חשוב לי לציין כי התרומה להקמת המכון האונקולוגי וכן הקמת גן החלמה מטופח עבור החולים ובני משפחותיכם, אשר הוקמו ע"ש רעייתי מרים (מורי) בורקיס ז"ל, בוצעו ביוזמתם והשראתם הברוכה של חבריי וידידי, פרופ' ברהום מסעד-מנהל ביה"ח, ואיציק בלונדר- נשיא "רטורי עמיתים" נהריה, הפועלים ללא לאות עד היום למען פיתוחו של בביה"ח בכלל, לרווחת כל חוליו ומטופלים בפרט. אנו כולנו נמשיך ללוות את המערך האונקולוגי בנהריה. מאחלים למנהלת ד"ר נועה אדרי הצלחה בתפקידה, ובמעשיה המבורכים למען כלל המטופלות והמטופלים במכון ע"ש מרים (מורי) בורקיס ז"ל. ולסיום ,אני מצפה, היום במיוחד, על כולנו הנושאים את נטל הכאב, מתמודדים כל אחד באופן פרטי, ויחד עם משפחתו הרחבה, אני מאחל לכולנו שהאחדות, הבריאות, הנינוחות והחיוניות וכן חדוות החיים ישובו אלינו במהרה. בברכת חג פורים רגוע ושקט. בהמשך נשא ברכות ד"ר שלג צבי סגן ביה"ח וציין לשבח את תרומת משפחת בורקיס ו"רוטרי עמיתים" נהריה ,"בזכות תרומתכם, התנאים של החולים יותר טובים מאשר בעבר" איציק בלונדר , נשיא "רטורי עמיתים" ,ברך על היוזמה ושיתוףהפעולה בין משפחת בורקיס ,וחברי "רטורי עמיתים" בנהריה ,"מחווה שמחמם את הלב דואגים לחלוקת משלוח מנות מדי שנה . המחלה אינה מבדילה בין דת ולאום, ולא פסח גם על בית המלוכה בבריטניה. במשלוח המנות שיש בה דברים מתוקים . המאחד בין בני הדתות שונות". בלונדר איציק, הוסיף ופנה למטופלים מהמגזר, "עכשיו בצום הרמדאן תיקחו את המשלוח הביתה כמחווה של דו קיום , המסמל אחווה, שלום וחברות, מאחל לכם רפואה שלמה , תחזרו בריאים למשפחותיכם חשוב לראות את הטוב ואהבה בין הבריות בכל אדם. בהמשך חולקו משלוח המנות על ידי חברי רטורי למטופלים, לבני המשפחה וצוות העובדים
סיפור ההישרדות
של עדן סבג
מהתופת במסיבת נובה
אנשי טבע, אוהבי שלום ,רצו להתמזג עם האנרגיה החיובית של הקוסמוס. סיפורה של עדן סבג , שאיבדה את התום, התמימות, מחפשת מחדש את האמת הפנימית בנפשה המיוסרת
מאת: פינצי דוד
לקח זמן למילים לצאת ממני. אבל הנה הסיפור שלי. מי שלא היה במסיבת טבע לעולם לא יבין. דווקא במקום הכי יפה שיש, כל מסיבה שמתחילה בזה שאנחנו יודעים שיש לנו עכשיו לפחות 10 שעות של כיף בלי דאגות.שזה הבית שלנו להיום. דווקא שם. שכולם בלי נעליים, הכי משוחררים שיש. אנשים יפים. הלכנו למסיבה, היה מוזר, אנחנו כבר תקופה ארוכה יוצאות למסיבות, זה לא חדש לנו. אבל האנרגיה שהיתה שם היתה אחרת, חשבנו שכשתעלה השמש יהיה טוב, כשיעלו אומנים אחרים אולי תשתנה האנרגיה, אולי שיבואו עוד חברים מסוימים תהיה אווירה, ניסינו למצוא תירוצים. חצי שעה לפני שהתחיל כל הבלאגן הזה ישבנו בקאנטה שלנו, אני ונעמה שלי בכיסאות, דושי שוכבת עם שמיכה ברצפה, וכולנו באבל. על מה שלא ידענו שהולך להגיע. כשבסוף- רק שלושתינו חזרנו מתוך החמש. התחלנו להיות באבל לפני שהתחיל האבל. זאת ממש היתה התחושה. כאבה לנו הבטן, לא הצלחנו לתאר במילים את האנרגיה. 6 בבוקר. מגיעה השמש, מתחיל להיות יותר כיף ונעים, אני ונעמה ברחבה, מתחיל לעלות חיוך.... ובבום. פשוט נפסקת המוזיקה, ומתחילה מוזיקה אחרת של אזעקה, יש טילים באוויר, אף אחד לא מבין את הסיטואציה. הכל התהפך ב180 מעלות. אבל מחשבים מסלול מחדש. הולכים לאסוף את הדברים ומחכים ליד האוטו. מסוכן לצאת בצבע אדום ענבר אמרה, חיכינו. דריה עמדה קראה שמע ישראל לכולנו. שנגיע הביתה בשלום. נכנסנו לאוטו, ומאותו הרגע הכל השתבש. אם חשבנו שעד עכשיו הכל השתבש, אז הבנו שיש עוד. עוד המון. היינו באוטו שלנו חמש. חמש נשמות. חמש יקומים שכל אחד קיבל דין אחר. אני ודריה חזרנו בסוף היום בחיים בשוק, בשוק שאנחנו חיות, בשוק שאנחנו שוב ביחד, בשוק שהצלחנו לשרוד את זה כל אחת בדרכה. נעמה היתה בבית חולים אחרי 3 כדורים וברוך השם היא בבית היום מחלימה וחיה. אילקין נהרג. וענבר .. הדבר האחרון שנשאר ממנה זה סרטון של 4 שמעמיסים אותה על אופנוע לתוך עזה, לא יודעים באיזה מצב. נכנסנו לאוטו ויצאנו לדרך, הגענו לכניסה של המסיבה שהיה פקק, נכנסנו ויצאנו מהאוטו כמה פעמים מהאזעקות, התחלנו לשמוע ירי, בתור מגבניקית לשעבר אני מבינה שיריות שהם לא על בודדת- הם לא שלנו, יש פה גם אחרים, בדיעבד הבנו שכל הכמה רכבים הראשונים בפקק לא נוסעים כי כולם מתים בפנים כבר. פתאום ברגע אחד קלטנו יריות קרובות מתמיד, צרחות, ובערך אלף איש שרצים על נפשם אחורה, כולל שוטרים, הבנו שיש בעיה. כולנו רצים , לשטח של תוך המסיבה, אנשים נופלים בדרך, אין לעזור, פשוט ממשיכים לרוץ, היינו ברווזים במטווח.. התפצלנו עם הריצה, כל אחד דאג לעצמו, הגעתי לתוך שטח המסיבה, הבנתי פתאום שאני רצה לסוף שטח המסיבה, וגם משם מגיעים מחבלים, ניסיתי כיוון אחר - וגם משם. הקיפו אותנו. חשבתי שאני יודעת מה זה פיגוע- חשבתי שאני צריכה למצוא לי שעתיים מקום בטוח, הורגים אותם ואנחנו חוזרים לאוטו. אף אחד לא חשב שאת העשר שעות של המסיבה נבלה בריצות ממחבלים ובתפילות אינסופיות . עד שהגענו לאמצע הרחבה, שכבנו אני דריה וענבר מתחת לבמה, 70 אנשים, בערך 20-30 דקות, ניסינו להיות בשקט, היריות מתקרבות, צרחות של אנשים, של כאבים, צרחות בערבית. רק אלוהים יודע מה היה שם. שנכנסו עוד אנשים למזלי או לצערי הגעתי לדופן הבמה - המחשבה באותו הרגע היתה - או שאני מתה ראשונה, או שאני בורחת ראשונה. תלוי מאיזה כיוון המחבל יגיע. פתאום השוטר ששמר עלינו מבחוץ צרח עלינו צאוווווו מכאןןןןןן עכשיו!!!! למזלי היתי בצד הבטוח של דופן הבמה, פשוט הרמתי את הבד יצאתי משם , היתה גדר, קפצתי אותה. מאותו רגע התחלתי לרוץ לא מצאתי אף אחת מהחברות שלי. מי שנשאר ולא הספיק לצאת ממתחת לבמה הבנתי שרוסס... רציתי לרוץ להתחבא בשירותים, רצתי, בחצי דרך מצאתי אוטו (בדיעבד חוץ משתי תאים, כל השירותים רוססו גם). רצתי, פתאום עוצר לידי אוטו צורח עליי תעלי. ישבתי על מישהו ליד הנהג, ועוד מישהי עליי. 5 מאחורה ועוד 2 בבאגז'. נסענו באפר, עלינו על כביש ראשי פנינו ימינה, אחרי 20 שניות נסיעה ראינו מרחוק את הטנדרים של כל המחבלים שיורים עלינו, פשוט הנהג דפק ברקס פרסס לצד שני. נסיעה מאפס ל200, גם בצד שני אחרי עשר שניות אותו הדבר, טנדרים של מחבלים שיורים עלינו. 4 פעמים של הלוך וחזור הובילו אותנו להחלטה לנסוע צפונה ומה שיהיה יהיה. באמצע הנסיעה פתאום ראינו בצד הדרך בשטח אדמה ריק פשוט טנק עם 30 אנשים מהמסיבה וכמה שוטרים שראו שנתקענו בכביש, צועקים עלינו לפרוק. לא בטוח לנו באוטו. הוא פשוט עצר ורצנו אליהם עם ידיים על הראש. יריות באוויר, פיצוצים מכל מקום. שכבנו על הרצפה מתחת וליד טנק כמעט 30 אנשים, אחד על השני, ב3 מטר על 3 מטר, לפחות 5 וחצי שעות. נתקענו שם. רק אחרי 4 שעות הצליחו להגיע אלינו. טילים בשמיים, רימונים, טילי אר פי גי, יריות, כל סוג של תחמושת הגיוני ולא הגיוני היה שם, התחלנו לחלק תפקידים ולדבר על מי עשה מה בצבא. מישהי היתה מדריכת שריון, ביקשו ממנה לעלות להפעיל את הטנק , מישהו שואל יאלה מי יודע לירות במאג ? מישהו לקח לצד מאג, מי יודע לירות בm16? מי יודע לתפעל מכלול (קשר של הצבא- שבתכלס גם זה לא היה כי המחבלים השתלטו על כל הקשרים). ממש מכירה פומבית של הגנה עצמית והישרדות. היה איתי שוטר קסם ושמו לירון, הלוואי שאמצא אותו, שבמהלך כל הפיצוצים בשמיים פשוט אמר לי תעשי סלפי, אנחנו נהיה בבית היום, אבל תעשי תמונה למזכרת. הלוואי שאמצא אותך! אז פשוט זה מה שעשיתי למרות שאני חצי שכובה על אדמה. העלת לי חיוך מטורף. והנה התמונה איתך למטה. בדיעבד הבנתי, שהטנק ששכבנו מתחתיו ולידו, שתי חיילים נחטפו מבפנים, ושתים הם הרגו בפנים, לא נשאר הרבה, לקחנו את התחמושת ומה שנשאר מבפנים וניסינו לשרוד, מחבלים מגיעים מכל הכיוונים, מזלנו היה שמישהו אחד לקח פיקוד, גבר על, והוא פשוט צעק על כולם והחליט - מעכשיו יש את אותי שאני אומר מתי לירות, יש את אלה שיורים, יש את אלה שמטפלים בפצועים, וכל השאר מתפללים לאלוהים- כי אנחנו מזיינים אותם היום!!! איזה ביטחון הדבר הזה הביא למרחב. השגחה פרטית בפני עצמה. לא היה זמן לבכות בשום רגע של היום. היתי צריכה להיות מאה אחוז בסיטואציה, כי כל רגע ברחנו למקום אחר בשביל החיים, דיברתי לעשרים שניות עם אחי הגדול שתחזק אותי, נתן לי את הכי ביטחון שהיתי צריכה, וכמובן רוית האישה המופלאה שלי במשך כל היום שעזרה לי להגן על עצמי ועל כולנו. הצלחתי לתחזק אנשים סביבי כמה שיכלתי, בחיבוק, בלהכניס לראש שהיום אנחנו בבית, או להיות שם שפשוט נגמרת התקווה והיא נגמרה הרבה פעמים. אני מוצאת את עצמי שוכבת על הרצפה מחובקת עם מישהו ששוכב לי על הרגלים זמן ארוך, כבר לא מרגישה את הרגליים, נהיה לי כמו תחושת נמק בשתי הברכיים, עד שביקשתי שיעזור לי להרים אותם לצד שני, מאחורי אני מלטפת מישהו בפנים שקיבל כדור ביד ומנסה לשרוד ביחד עם כולם. יריות. פיצוצים. כל כמה דקות מי ששכב מסביב לשטיח של כולנו קיבל כדורים בגוף, ממתחת לטנק, ממקומות אחרים, הורדנו בגדים,קרענו אותם, מי שידע לעשות ח.ע זה מה שהוא עשה. ונשאר עוד להתפלל. עוד קצת אנחנו בחוץ. צרחות של בנות שצועקות אימא! מכאב של חדירת כדור לגוף. צעקות של כאב ופחד שגם לא היו בסרט אימה. כל פיצוץ או ירי ששמעתי , לא הבנתי אם הוא שלנו , אם הוא לא שלנו, אם נפגעתי, או שאני לא, אני לא יודעת איפה אני כמעט ובו זמנית אני בדיוק יודעת איפה אני. אני מתה ? אני חיה? מה קורה איתי. בחיים לא התפללתי לחיים כמו שהיה באותו היום. ולא רק שלי. לכולנו. הבנתי שלא נגמר לי התפקיד שלי, יש לי עוד מה לעשות כאן, יש לי מה לתת, אני היום בבית ויהי מה. לא יכול להיות שככה החיים שלי נגמרים. צריכים אותי בבית. ואני רוצה עדיין בית משלי . לאט לאט נגמרה התחמושת. נשאר כמה אקדחים ומאג. שוטרים עצרו מחבלים מאחורינו במזל שהרימו ידיים וזרקו נשקים, אחרי זמן מה, השוטר מצא את עצמו מסתובב עם קלאץ' של המחבל עליו במידה ויצטרך לירות כי לא היה כדורים לנשקים ארוכים. אחרי 4 שעות של תפילות עמוקות שאני היום בבית, זו לא אמונה זה ידיעה, הגיע ג'יפ ראשון של צבא, הגיע עוד אחד. בדיוק מה שדמיינתי. הדווידים שלי של הצבא של מגב אלה שדמיינתי בראש, בדיוק הגיעו, בקבוק מים אחד לכולם, סוכריות טופי. פתאום הצבא נכנס השתלטו על המרחב, מסוקים באויר, עוד 4 5 ג'יפים, יחידות מיוחדות, פינוי פצועים, אנשים מלא שעות איבדו המון דם. הביאו לנו מים, סוכריות, הביאו לנו אויר, התחילו להגן עלינו שכל מי שלחם במרחב שלנו כבר היה צריך לנוח ולנשום. כל הבליינים כביכול שהפכו ללוחמים פתאום, הוחלפו בחיילים. גיליתי בי כל כך הרבה יכולות ועוצמות, תודה ששמרו עלי וזה מה שמראים לי.הרגשתי שהיתי בובה על חוט וכל פעם שרצתי פשוט משכו אותי מלמעלה ושמו אותי במקום בטוח יותר. כל רבע בחירה אחרת היתה נגמרת אחרת לחלוטין. תנסו גם באמצע של כל זה, תנסו לענות לטלפון להגיד שהכל בסדר ואתם חיים כשהכל לא בסדר בכלל.... כל כך הרבה אנשים מיוחדים פגשתי בדרך, כאלה שעזרו לי, וכאלה שממשיכים להאיר בדרך אחרת, גם כשהם לא חוזרים. תודה לכל מי ששמר עלי. תודה לכל ההשגחה הפרטית ששלחו לי בשלל דמויות. אחרי 5 וחצי שעות משהגענו לשם, פינו אותי ועוד 3 ברכב משטרתי פרטי רגיל , ביקשו מאיתנו להוריד את הראש, לא אשקר שהצצתי לראות למה, מלא גופות, מחבלים, שוטרים, אזרחים, רכבים שזרוקים בכל מקום, הרבה אסון, אבל בעיניים שלי אני עדין רואה את ההשגחה הפרטית שלי שנותנת לי לראות את זה. מצאנו בדרך גופה של שוטרת, רצו שנעצור לשים אותה עלינו שלא יחטפו אותה, לא יכולנו להתמודד עם זה ביקשנו שישימו אותנו בחוץ וימשיכו בעבודת הקודש שלהם. שאלוהים יסלח לי. אבל כך היה. שמו אותנו בתחנת דלק, פתאום ראיתי חבר באוטו שכבר שכחתי את השם שלו מהשוק, שמו אותי בבגאז' של האוטו, וככה גם הוציאו אותי במשטרת אופקים פתאום במקום בטוח, בקושי הולכת, לא מרגישה את רגליים, במזל עם שריטות כחולים וקצת דם. אבל זה שום דבר לעומת מה שיכלתי לקבל. הבנתי שעכשיו זה הזמן לחפש את חברות שלי. ולגלות מה עלה בגורלן גם. אני חיה. אני בחיים. תודה על החיים החדשים. ואז התחלתי לבכות. 7.10.2023
בטלו את מינוי השופטת !
מכתב גלוי החושף שיקול דעת לקוי של האפוטרופוס עו"ד סיגל יעקובי ושיתוף פעולה עם המפרק או השלם הכושל עפ"י חוכמת ההמונים עו"ד מאיר ליפא של הקואופ הריבוע הכחול.
1. כמשפטנית בכירה ידעה שאין לה זכות עמידה להגיש עתירת ערעור לעליון.
2. אף שהמפרק עו"ד מאיר ליפא הצהיר שהחברה עומדת על המדף למכירה בסך כ-2.5 מיליארד שקל, בשיתוף עם ביה"מ קבעו שהחברה בפירוק לפי סעיף 350. ובעת הזו קיבלה מינוי ע"י ועדת בחירת שופטים כשופטת בביה"מ המחוזי ת"א.
.jpg)
האם מדינת ישראל אימצה הלכה נוגדת את חוק הפיצויים הגרמני ?עו"ד ידיד:" בבקשת ערעור לעליון."
זו העת לתיקון העוול שנעשה ליהודי מרוקו" הכירו בזכאות לתמלוגים לפי החוק נכי רדיפות הנאצים"! עו"ד דוד ידיד פנה לבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחים, בבקשת רשות ערעור על פסק דין של בית המשפט המחוזי באר שבע כדי שבית המשפט יתקן עוול........
להחזיר את המדינה לעם - מספיק זה מספיק!!!
חזון הקמת המדינה, היה אתוס להגשמה בה צעירים גיבורים בעל כורחם, משתחררים מעול הגלות, דוחקים את האני הפרטי והאינטרס האישי למען הכלל, חוצבים וסוללים נתיב בדרך להקמת בית לאומי, מגשימים חלום למציאות, ודברי הימים על עוז וגבורה כתובים בדפי ההיסטוריה. שותפות הגורל של החולמים שביד אחת אחזו בשלח........
ליאו: אני כן מסתכל
צ'י: למה אתה
לא מסתכל עלי?
צ'י: אתה לא מקשיב לי! - ליאו: אני כן מקשיב!
צ'י: מה אמרתי? - ליאו: אבל אני מסתכל על ההצגה - ממש ״להיט״
צ'י: אתה רואה, אתה לא מקשיב. - ליאו: אני כן מקשיב
צ'י: אז למה אתה לא מסתכל עלי? - ליאו: מה, אנחנו מפסידים את הורדת המסך?
צ'י: אז ההצגה יותר חשובה ממני. - ליאו: לא, אז למה באנו להצגה?
צ'י: אני לא אטרקטיבי? - ליאו: נו באמת, אתה לוקח הכל אישי
צ'י: אתה רואה, אני צודק אתה לא מקשיב! - ליאו: אתה תנסה ליצור עניין
צ'י: אבל אנחנו רואים את ההצגה כבר פעם שלישית. לא חבל על הכסף?
ליאו: כן, אם אתה לא מרוצה, אולי כדאי להחליף את כל השחקנים
צ'י: עכשיו אתה גם מעליב אותי. - ליאו: אם זו התחושה, אני מתנצל
צ'י: תגיד, אתה לא רעב נכון?- ליאו: מה השאלה, לא נשאר לנו תקציב
