איור: וירי

ובת קול הופיעה ואמרה, הי "שכחת אותי,

ויקצץ חרון אפו, וזעמו כי רב,

הארץ יען כי זעם, כפי שלא זעם מעולם, 

ויתר דברי הימים הרי כתובים על חול המדבר, 

מקץ בראשית בפעם השישית, השמש זרחה,

גילתה את הירח, כדור הארץ החל להסתובב,

ויהי הכל ויהי כלום, 

וירא כי טוב וברא את הנברא.

לאחר שני ירחים ברא את ריו, את מיצו,

והשלווה פרחה לה, וילך לישון,

ומקץ שלושה ירחים הקיץ משנתו השלווה, 

וירא כי לא תם ולא נשלם.

ויצק את תוכן, וירא כי עשה רע ואת הרע אין להשיב, וילך לישון,

ומקץ ארבעה ירחים חש טלטלה עזה,

קוץ הקיץ משנתו השלווה, ויפן מבטו אנה ואנה, ועיניו ראות, ואינן רואות דבר.

וירא כי השעמום תקף אותו,

ויקום וישא רגליו על כנפי נשרים, וארץ נרעשה, דרכו פילס אל הרקיע לשמיים הרקיע,

באות ומופת, הפר הברית בינו לבין עצמו, 

ונהרות המים נצבעו בדם,

והכל נדם וכל שופט וכל דיין היה לאל נקם,

כל יתר דברי הימים נצרבו בדמם של מי שהאמין שהוא מאמין, 

ומתוך מעטה הערפל הגיח חמור לבן דוהר במרחב, אנה אצה לו הדרך?

אנא מועדות פניו ?

ויישא פעמיו בקצב פעימות ליבו,

מותיר שובל אבק במשעול המוביל אל פסגת ההר,  נעצר על פי תהום - מקשיב למקצב בעבוע ליבת הגעש, שריד האחרון להולכי על ארבע, וקצרי הידיים דולגים אחריו....

​

המשך יבוא...